מוטיבציה פנימית: למה מבחוץ זה לא מחזיק
אתה מכיר את הסרט הזה, נכון? שעה של סרטוני מוטיבציה בלילה, הלב דוהר, ואתה אומר לעצמך “מחר אני קורע את העולם”. ומה קרה מחר? מחר עוד היה בסדר, ומחרתיים כבר הכול חזר להיות מה שהיה. ואיפשהו בשבוע שאחרי אתה מגלה שלא רק שנשארת באותו מקום, אתה אפילו קצת יותר מיואש ממנו, כי עכשיו יש לך עוד הוכחה שגם ההתלהבות לא עוזרת.
ואין פה שום באג אצלך. ככה בדיוק עובדת מוטיבציה שמגיעה מבחוץ, ובזה היא שונה ממוטיבציה פנימית. וכדאי להבין למה זה קורה, כי מי שמבין את זה חוסך לעצמו שנים.
למה הנעה חיצונית תמיד מתאדה
כל מקור הנעה חיצוני, בין אם זה סרטון, נאום, ספר או אפילו מאמן שצועק עליך, מזרים לך רגש מבחוץ. ומה שמגיע מבחוץ גם עוזב מבחוץ. זה חוק, ואין מה להתווכח איתו. מה שכן אפשר זה להפסיק לבנות עליו.
אבל הבעיה עמוקה יותר מסתם “זה עובר”. כשההתלהבות מציפה אותך ולא הופכת לפעולה, אתה נשאר ריק יותר ממה שהיית לפני. למה? כי עכשיו נרשמה אצלך עוד הוכחה של “התלהבתי, הבטחתי ולא עשיתי”. תעשה את הסיבוב הזה עשרים פעם, והמערכת שלך לומדת פשוט לא להאמין להתלהבות. ככה גברים שצורכים מוטיבציה כבר שנים נהיים ציניים. היכולת שלהם להתרגש עדיין שם, רק שהם איבדו את האמון ברגש הזה.
מתחת לזה יושבת שכבה נוספת, והיא קצת פחות נעימה לשמיעה. צריכת מוטיבציה מרגישה כמו עבודה. ראית שעה של תוכן על הצלחה, והמוח שלך מסמן וי כאילו התקדמת. ואת זה אני רוצה לחדד פעם אחת ולתמיד. לצפות זה לא לעבוד, כי עבודה זה לעשות דברים לא נוחים, וכל השאר זו צריכה, לא משנה כמה מרוממת היא מרגישה.
שלושת סוגי הדלק החיצוני (וכולם בוגדים בסוף)
דלק ההשראה. סרטונים, נאומים, סיפורי הצלחה. הוא הכי פופולרי וגם הכי קצר, כי הוא מרים אותך לגובה ולא נותן לך שום כלי להישאר שם, והנחיתה תמיד מגיעה עם ריבית.
דלק ההשוואה. אתה רואה את החבר שהתקדם, את הקולגה שפתח עסק, ונדלק מקנאה שקטה. הדלק הזה חזק, אבל הוא רעיל, כי המנוע שלך נהיה תלוי בחיים של אחרים וכל הצלחה שלהם מקטינה אותך. ותחרות עם אחרים היא דלק שנגמר בדיוק ברגע האמת, כשאתה לבד מול העבודה.
דלק הלחץ. דדליין, בושה, הפחד לאכזב. הוא עובד מצוין לטווח קצר, ודווקא בגלל זה הוא מסוכן. גבר שזז רק מלחץ לומד, בלי שהוא בכלל מרגיש, לייצר לעצמו משברים כדי לזוז, ובין משבר למשבר לא קורה כלום.
מזהה את עצמך באחד מהם? זה בסדר גמור, כולנו התחלנו שם. השאלה היא רק אם אתה נשאר שם.
אתה לא עצלן, אתה לא רואה את ההבטחה
ולפני שנבנה משהו חדש, בוא נוריד מהשולחן את המסקנה שגברים גוררים איתם מהסיבובים האלה, שכנראה הם סתם עצלנים. אז זהו, שלא. יש גישה שאומרת שאנשים בכלל לא עצלנים, הם פשוט לא רואים את ההבטחה בהמשך הדרך, כלומר הם לא רואים מה ייצא להם מזה, ולכן הם לא עושים. ואני חתום על הגישה הזאת, כי אני רואה אותה עובדת גם בכיוון ההפוך, ומי שרואה את ההבטחה יהיה מוכן לשלם כל מחיר.
תבדוק את זה על עצמך. אותו גבר שלא מסוגל לקום לאימון בשש קם בארבע לטיסה בלי שום קרב, נכון? אז מה שנראה לך כמו תכונה של עצלנות זו בעצם תמונה שחסרה. כשאין כלום באופק, הראש מסרב לממן את הדרך. וזה גם החור שיש בכל הדלקים החיצוניים. סרטון מראה לך לרגע את ההבטחה של מישהו אחר, וזה מרשים ומרגש, אבל זה לא שלך, ולכן זה לא שורד את הבוקר. את ההבטחה שלך אתה צריך לראות בעצמך, ותכף נגיע בדיוק לאיך.
מה זה מקור הנעה פנימי
מוטיבציה פנימית זה לא “לרצות יותר חזק”, וזה גם לא לאהוב כל רגע בדרך. תחשוב עליה כמו על מנוע שבנוי משלושה חלקים, וכולם נמצאים אצלך.
הוכחות. זה הדלק הכי יציב שיש. כל פעולה שעשית ביום שלא היה קל נרשמת אצלך, והרישום הזה מזין את מה שחיפשת בסרטונים, את התחושה של “אני מסוגל”. ההבדל הוא שהוכחה לא מתאדה, כי היא קרתה לך, לא למישהו אחר. והכיוון פה חשוב, כי ההשפעה הולכת לשני הצדדים. ההרגשה שאתה מייצר לפני הפעולה מוציאה אותך לדרך, וההוכחה שנרשמת אחריה מקלה עליך לייצר אותה שוב מחר.
התקדמות נראית. המוח נדלק מתנועה קדימה, גם כשהיא קטנה. לכן גבר שרושם כל ערב שורה אחת של “מה עשיתי היום” בונה לעצמו מנוע, כי הוא רואה את המצבר מתמלא ואת ההבטחה מתקרבת. ומאותה סיבה, מי שלא מודד כלום מרגיש תקוע גם כשהוא מתקדם, ומאבד את הדלק שכבר הרוויח.
מילה שמתקיימת. זה החלק הכי עמוק. גבר שעומד במילה שהוא נותן לעצמו מפתח את הסוג הכי נדיר של מוטיבציה, את הביטחון שאם הוא החליט, זה יקרה. ומהמקום הזה הוא כבר לא צריך התלהבות כדי לזוז, מספיק לו שהוא החליט.
ומה משותף לשלושתם? את אף אחד מהם אי אפשר לקבל ממישהו אחר. הם נבנים אצלך, מתוך החיים שלך, ולכן הם גם נשארים.
יש עוד עבודה, והיא בפנים
בוא נתחיל דווקא ממה שנכון בגישה שכולם מכירים. לחכות לחשק זו טעות, ועל זה אין בכלל ויכוח. גבר שמחכה לבוקר שבו הוא יקום עם אש בעיניים מחכה למשהו שלא בשליטתו, ובינתיים החיים שלו נקבעים בהגרלה. וגבר שזז רק כשבא לו, ברוב הימים פשוט לא זז, כי ברוב הימים לא בא לו. אז כן, תפסיק לחכות. רק שעכשיו נשאלת השאלה מה בא במקום, ופה רוב הגברים לוקחים חצי תשובה ונשארים איתה שנים.
חצי התשובה הזאת אומרת לך להתעלם מההרגשה ולפעול בכוח. לקום ולזוז בלי לשאול את עצמך איך אתה מרגיש. וזה עובד, באמת, ויש ימים שזה כל מה שיש לך. את המבנה המלא לימים כאלה כתבתי במאמר על משמעת עצמית. אבל שים לב מה קורה כשזה כל הארסנל שלך. כל פעולה נלחמת ברגש שיושב עליך, וכל מלחמה כזאת גובה מחיר. אחרי שבועיים אתה כאילו עייף מהאימונים, אבל מה שבאמת מעייף אותך זה הקרב שקדם לכל אימון. ובדיוק ברגע הזה גברים נשברים ומסבירים לעצמם שהם חסרי אופי.
ויש עמדה שלישית, וזו העמדה שאני מלמד. במקום לחכות לרגש ובמקום להילחם בו, אתה מייצר אותו. כי רגש הוא לא מזג אוויר שנוחת עליך משום מקום אלא שריר, והוא מתנהג כמו כל שריר. אם תתאמן כל יום על הרגליים, הרגליים יתחזקו. ואם תתאמן כל יום על כעס, הכעס ייהפך לשריר הכי חזק שלך. מי שהתאמן עשרים שנה על תסכול נכנס לתסכול בשנייה, כי הוא מאומן בזה. אתה מכיר את האנשים האלה שלא משנה מה יקרה, הם ימצאו דרך לכעוס או להתבאס? אין עליהם שום קללה, הם פשוט ממש טובים בזה. זה הבית הרגשי שלהם, הרגש שהם תמיד חוזרים אליו, כמו הביתה. והבית הזה מוחזק גם בכימיה, כי רגש הוא חומר שרץ בגוף, והגוף דורש את המנה שהוא רגיל אליה, כמו כל דבר ממכר.
עכשיו שים לב לאסימטריה שכולנו חיים בתוכה. כדי להרגיש רע אתה לא צריך שום סיבה, מספיק פרצוף חמוץ אחד בבוקר. אבל כדי להרגיש טוב, פתאום צריך אלף ואחת סיבות, “מה, יש לי מיליון בחשבון?”. ואין בזה שום חוק טבע. מה שאתה רואה פה זה ההבדל בין שריר שאימנו אותו שנים לשריר שאף אחד לא נגע בו. והחדשות הטובות הן שהמנגנון הזה לא בררן. מי שיתאמן על סיפוק ועל הכרת תודה ייכנס גם אליהם מהר, באותה שיטה בדיוק, ויבנה לעצמו בית רגשי שכיף לחזור אליו.
וזה החלק שמפתיע כל גבר ששומע אותו ממני בפעם הראשונה, שזו עבודה. רגיעה או מדיטציה זה משהו אחר, ופה אני מדבר על עבודה לכל דבר, בדיוק כמו הפעולות הלא נוחות שדיברנו עליהן קודם, רק שהיא נעשית בפנים במקום בחוץ. אתה מכיר את התחושה של להרים משקל שכבד עליך? ככה בדיוק מרגיש לחייך חיוך רחב בשש בבוקר, כשעוד לא קרה שום דבר טוב.
שלושת המשתנים שמייצרים כל רגש
טוב, “תייצר את ההרגשה” נשמע יפה, אבל איך מייצרים רגש ביד, בלי לחכות שמשהו טוב יקרה בחוץ? כל רגש שאתה מרגיש, כל אחד מהם, נבנה משלושה משתנים, ושלושתם נמצאים אצלך על ההגה.
הפרשנות. זו התשובה שאתה נותן לשאלה “מה זה אומר”. נגיד שמישהו הסתכל עליך במבט. אם תגיד לעצמך “הוא מזלזל בי”, ייצא לך רגש אחד, ואם תגיד “יש לו יום ארוך, הוא בטח עייף”, ייצא לך רגש אחר לגמרי. זה אותו מבט בדיוק ושני עולמות שונים, וכל ההבדל הוא המשמעות שבחרת לתת לו.
הגוף. כלומר אם הגב שלך זקוף או כפוף, ואם הנשימה עמוקה ורחבה או שטחית מהחזה. רוצה הוכחה שלוקחת שנייה? תנשום רגע מהר ורדוד, כמו כלב אחרי ריצה. מרגיש איך משהו בפנים נדרך? רק מהתבנית של הנשימה נכנסה לך לגוף חרדה קטנה. ומה שמכניס אותך לרגש דרך הגוף, גם מוציא אותך ממנו.
המילים. זו התגית שאתה מדביק למה שהגוף מרגיש. שמעתי פעם על זמרת מצליחה שלפני כל עלייה לבמה חוטפת התקף חרדה, כל הגוף שלה רועד, הנשימה כבדה והלב הולם. ושמעתי גם על מוזיקאי ענק אחר שתיאר בדיוק את אותם סימנים, גוף רועד, דפיקות לב חזקות ונשימה כבדה, ואז סגר את זה אחרת לגמרי, במשפט “ואז אני יודע שאני מוכן”. זו אותה סיטואציה בדיוק ואותו גוף, רק עם שתי תגיות שונות, ואחת מהן שולחת הביתה בידיים רועדות בזמן שהשנייה שולחת לבמה.
ועכשיו תסתכל על התרגיל שאתה עומד לקבל, ותבין למה הוא בנוי בדיוק ככה. אין בו שום קסם ושום טקס, הוא מפעיל את שלושת המשתנים האלה ביחד, ובכוונה. הגוף נכנס דרך הישיבה, החיוך והנשימה. הפרשנות נמצאת בתמונה שאתה מרגיש כמו זיכרון, והמילים הן שלושת המשפטים שאתה אומר בקול.
אז ככה זה נראה בפועל. קוראים לזה ציפייה חיובית, ואני עשיתי את זה שלוש דקות לפני כל שיחת מכירה בשנים הראשונות שלי. מחר בבוקר, לפני הטלפון ולפני החדשות, שב על כיסא או על קצה המיטה. הגב זקוף, כפות הרגליים על הרצפה, הכתפיים אחורה, החזה קצת החוצה והסנטר קצת למעלה. את כפות הידיים תניח על הברכיים, פתוחות כלפי מעלה, ותעצום עיניים. עכשיו תחייך חיוך רחב, מוגזם, כזה שהיה עולה לך אם היו מודיעים לך ברגע זה על הדבר הכי טוב שאתה מחכה לו. הוא ייפול לך תוך שניות, אז תחזיר אותו. תנשום נשימה עמוקה ורחבה, ועוד אחת, לאט. ותוך כדי תעלה בראש תמונה אחת ספציפית מהחיים שאתה בונה, נגיד הלקוח שאומר לך כן, הבן שלך שמסתכל עליך מול המשקולות, או אתה שנכנס הביתה בערב רגוע. אל תחשוב עליה, תרגיש אותה בגוף, לא כמו משאלה אלא כמו זיכרון. ואז תגיד לעצמך בקול, לא בראש, שלושה משפטים קצרים, “זה קטן עליי”, “זה קל ופשוט” ו”אני עומד במילה שלי”. שלוש דקות עם שעון, לא יותר. אין פה משא ומתן פנימי על אם להתחיל היום, יש פה חימום קצוב לפני שיוצאים. ואז אתה קם וניגש ישר לפעולה הראשונה של היום.
יש לי שתי הערות לפני שאתה מנסה. הראשונה היא שמי שהתרגל שנים להרגיש רע ירגיש בהתחלה שזה מלאכותי, ואפילו קצת מטופש להרגיש טוב בלי סיבה. זה בסדר גמור, ככה נראה שריר חדש בשבוע הראשון. וההערה השנייה, שהיא החשובה, היא שפעם ההרגשה תעלה לך ופעם היא תברח, וגם זה חלק מהתרגול, בדיוק כמו סט שיוצא חלש. וביום שהיא לא עלתה בכלל, אתה עושה את הפעולה הקטנה בכל זאת. פעולה ביום מת שווה עשר ביום טוב. למה? כי היא מוכיחה את הדבר היחיד שבאמת נמדד פה, שאתה זז גם בלי מזג אוויר טוב.
ופה נמצא הדבר שאסור לך לפספס, אחרת כל זה נהיה עוד סרטון שהתלהבת ממנו ולא עשית כלום. הרגש הזה בא בשביל הפעולה. אתה מייצר תחושת סיפוק כדי לגשת מתוכה לעשר הדקות שקבעת לעצמך, ולא כדי לשבת איתה על הספה. ויש פה מדד אחד בדיוק, והוא אם קמת ועשית. כי אם ישבת שלוש דקות, הרגשת נהדר ואז פתחת את הטלפון, בעצם לא ייצרת כלום. גבר שניגש לעבודה שלו ממקום של מלאות עובד אחרת לגמרי מגבר שניגש אליה ממקום של חוסר, וההוכחה שנרשמת לו בסוף היום היא אותה הוכחה בדיוק, רק שהיא לא עלתה לו בקרב. ככה שני הצדדים מתחברים למנוע אחד. בפנים אתה מייצר את הדלק, בחוץ אתה צובר את ההוכחות, וכל אחד מהם מחזק את השני.
איך בונים את המנוע: תוכנית פשוטה
שלב ראשון, נקה את הצריכה. שבוע אחד בלי סרטוני מוטיבציה בכלל. כן, ממש בכלל. ובמקום כל סרטון, אתה עושה פעולה אחת קטנה בדבר שהסרטון היה אמור להדליק אותך אליו. ככה אתה מחליף דלק מזויף בדלק אמיתי, וההבדל מורגש כבר בימים הראשונים. ורק שיהיה ברור, זה לא איסור על למידה. לימוד שממוקד בפעולה (“איך עושים את הדבר שאני עושה היום”) הוא כלי, וצריכה כללית של השראה היא בריחה. ואיך מבדילים ביניהם? די בקלות, כי אחרי לימוד אמיתי יש פעולה באותו יום, ואחרי השראה יש עוד השראה.
שלב שני, פתח יומן הוכחות. כל ערב אתה כותב שורה אחת, מה עשיתי היום למרות שלא בא לי. וזה כל היומן, בלי ניתוחים או רגשות. תוך שבועיים כבר יש לך דף שאי אפשר להתווכח איתו, והקריאה בו עושה משהו שאף נאום לא עשה, היא מדליקה אותך על עצמך. אז ביום שאתה מרגיש שאתה שוקע, אל תפתח יוטיוב. תפתח את הדף הזה ותקרא אותו מההתחלה.
שלב שלישי, חבר את הפעולות למשהו גדול ממך. מוטיבציה פנימית מתעצמת כשהפעולה הקטנה מחוברת לתמונה. עשר השכיבות שאתה עושה בונות אבא שהילדים רואים אותו חזק, והשעות שאתה יושב על העסק בונות גבר שהמשפחה נשענת עליו בשקט. קח דקה ותכתוב בשביל מי ומה אתה עושה את זה. תשובה אחת, שלך, בלי סיסמאות. זו בעצם ההבטחה שלך בהמשך הדרך, אותה תמונה שדיברנו עליה כשפירקנו את סיפור העצלנות, וגבר שרואה אותה כל בוקר לא צריך שידחפו אותו.
שלב רביעי, תן לזהות לעבוד. אחרי כמה שבועות תשים לב לשינוי הכי חשוב, שאתה כבר לא “מנסה להתאמן” אלא גבר שמתאמן. ההרגל הפך לזהות, והזהות היא המנוע הכי חזק שקיים, כי היא לא צריכה שישכנעו אותה. ואת זה בונים צעד אחרי צעד, דרך בניית הרגלים.
איך תדע שהמנוע באמת נבנה
יש שלושה סימנים שמופיעים אחרי כמה שבועות של עבודה נכונה:
הסימן הראשון הוא שההתחלות מפסיקות להיות אירוע. אתה כבר לא צריך טקס או התארגנות נפשית או “יאללה, מתחילים”, אתה פשוט ניגש, כמו שניגשים לצחצח שיניים.
הסימן השני הוא שהצורך בסרטונים יורד מעצמו. ולמה זה קורה? כי כבר יש לך מקור משלך, גם בלי שהחלטת להפסיק. גבר עם יומן הוכחות מלא לא מחפש נאומים של אחרים, כי יש לו את הראיות של עצמו, והן משכנעות יותר.
והסימן השלישי, שהוא החשוב מכולם, הוא שהחלטה מתחילה להיות שווה ביצוע. אתה אומר “אני סוגר את זה השבוע”, וזה נסגר, בלי משא ומתן פנימי. וכשזה קורה, זה אומר שהמילה שלך חזרה להיות מטבע קשה. על הנכס הזה בדיוק כתבתי במאמר לעמוד במילה שלך.
והשורש שמתחת לכל זה
ואם אחרי כל זה אתה מגלה שהמנוע נדלק וכבה, ושהחשק לא מחזיק באף תחום, יכול להיות שהעניין עמוק יותר מהמוטיבציה, ושאיפשהו בפנים יושבת אצלך קביעה ישנה של “לא באמת מגיע לי”, שמכבה כל התנעה כבר מהשורש. ואם כבר אנחנו מדברים במונחים של מנוע, תחשוב עליה כמו על מגביל סיבובים. ומה מגביל סיבובים עושה? אתה יכול ללחוץ על הגז כמה שתרצה, אבל ברגע שהחיים עולים מעל הרמה שאתה מאמין עמוק בפנים שמגיעה לך, משהו מוריד את הדלק. זה הטרמוסטט הפנימי בפעולה, היסוד שכל השאר עומד עליו, ואת המנגנון המלא שלו פירקתי במדריך התפתחות אישית לגברים.
ובינתיים, אם לסכם את זה בשורה אחת, תפסיק לחכות לרגש ותתחיל לייצר אותו. שלוש דקות בפנים, פעולה קטנה בחוץ, ושורה אחת ביומן בערב. מוטיבציה שנבנית ככה לא תעזוב אותך אחרי שלושה ימים, כי היא בכלל לא הגיעה מבחוץ. בנית אותה מההוכחות שלך, מהימים שלך ומיכולת שהתאמנת עליה בעצמך, ולכן אף אחד ושום נסיבות לא יכולים לקחת לך אותה.
שאלות נפוצות
למה סרטוני מוטיבציה מפסיקים לעבוד עליי?
כי הם דלק חיצוני למנוע שלא מותנע. ההתלהבות מציפה אותך, לא הופכת לפעולה, ומתאדה תוך כמה ימים. ואחרי מספיק סיבובים כאלה, הראש שלך מפסיק להאמין להתלהבות עצמה. אז הסרטונים הם לא הבעיה פה, מה שלא עובד זו הציפייה שדלק יחליף מנוע.
אולי אני פשוט עצלן?
לא. אנשים לא באמת עצלנים, הם פשוט לא רואים את ההבטחה בהמשך הדרך, ומי שרואה את ההבטחה מוכן לשלם כל מחיר. אז אם אתה לא זז, אל תחפש פגם באופי. תחפש את התמונה שחסרה לך, מה ייצא לך מהדרך הזאת, ובשביל מי ומה אתה עושה אותה. כשההבטחה שלך ברורה ואתה רואה אותה כל בוקר, לא צריך לדחוף אותך.
מה עושים בימים שאין שום חשק לכלום?
קודם כל מפסיקים לחכות שהחשק יחזור מעצמו, וגם לא נכנסים איתו לקרב. מייצרים אותו. שלוש דקות של ישיבה זקופה, חיוך רחב ונשימות עמוקות, ובזמן הזה אתה מדמיין ומרגיש את הדבר שאתה בונה כאילו הוא כבר כאן. ומתוך ההרגשה הזאת אתה עושה את הגרסה הכי קטנה של הפעולה, עשר דקות, שתי דקות, משהו.
איך מייצרים רגש בכוונה?
כל רגש נבנה משלושה משתנים שבשליטתך, הפרשנות שאתה נותן למה שקרה, הגוף (יציבה ונשימה), והמילים שאתה מדביק למה שאתה מרגיש. תרגול הציפייה החיובית מפעיל את שלושתם ביחד. ישיבה זקופה עם חיוך ונשימות עמוקות, תמונה אחת שאתה מרגיש כמו זיכרון, ושלושה משפטים קצרים שאתה אומר בקול. שלוש דקות, ומיד אחריהן הפעולה הראשונה.
מה ההבדל בין מוטיבציה פנימית למשמעת עצמית?
משמעת היא המערכת שמבטיחה שהפעולה תקרה גם ביום הכי גרוע, גם אם ההרגשה לא עלתה. מוטיבציה פנימית היא הדלק שאתה מרים לעצמך לפני הפעולה, וההוכחות שנרשמות אחריה מחזקות אותו עוד. הן לא מתחרות זו בזו והן גם לא שלבים. תחשוב עליהן כמו על שתי ידיים של אותו גבר, אחת דואגת שהדבר יקרה, והשנייה קובעת מאיזה מקום אתה ניגש אליו.