תחושת ריקנות אצל גברים: הסיבה שאף אחד לא אומר
מבחוץ הכול בסדר, יש עבודה, אולי משפחה, יש בילויים בסופ”ש. ומבפנים יש כזה שקט מוזר. תחושת ריקנות בלי שום סיבה שאפשר להצביע עליה, כאילו אתה צופה בחיים של עצמך מהיציע.
ויש מילה אחת שגברים במצב הזה חוזרים עליה שוב ושוב, המילה רדום. “פשוט רדום”. שנים על אוטומט, בלי חשק אמיתי לכלום, לא עצוב, גם לא שמח, פשוט כבוי.
אם אתה מכיר את התחושה הזאת, יש שני דברים שאני רוצה שתדע. הראשון הוא שאתה לא לבד, גם אם אתה בטוח שכולם מסביבך מלאים ורק אתה חלול. הרבה מהגברים שנראים לך הכי מסודרים מכירים את השקט הזה מבפנים, הם פשוט לא מדברים עליו, בדיוק כמו שאתה לא מדבר עליו. והדבר השני הוא שיש לזה הסבר פשוט להפתיע, ורוב המקומות שבהם תחפש תשובה יפספסו אותו.
ההסבר שאף אחד לא נותן לך
רוב מה שתקרא על ריקנות נשאר ברמת הדיבורים, על רגשות, על חיבור לעצמך, על משמעות באופן כללי. אצל גברים העניין כמעט תמיד יותר מכני, ובגלל זה גם יותר פתיר. ההבדל הזה חשוב, כי בעצם כל העניין יושב עליו. זה שמדובר ברגש זה בסדר, הבעיה מתחילה כשמדברים על הרגש במקום לעשות איתו משהו.
גבר מרגיש שיש לו משמעות כשהוא מייצר דברים שיש להם ערך, עסק שצומח, גוף שמתחזק, משפחה שנשענת עליו, פרויקט שיש עליו טביעת אצבע שלו. אצל גבר הייצור הזה הוא הרבה יותר מעוד תחום אחד בחיים. הוא מקור הדלק, וכל השאר נוסע עליו. ופה צריך לדייק, כי לייצור הזה יש שני צדדים.
הצד שכמעט אף אחד לא טורח לספר עליו לגבר, זה שגם את ההרגשה שאיתה אתה קם בבוקר אתה מייצר. היא לא מזג אוויר שנוחת עליך משום מקום, והיא גם לא פרס שמחכה לך בסוף היום. זו יכולת, וכמו בכל יכולת, מתאמנים עליה ומשתפרים בה. כלומר יש לך שני מקומות ייצור, אחד בחוץ שמשאיר סימן בעולם, ואחד בפנים שקובע מאיזה מקום אתה בכלל ניגש לעשות את זה. וכשגבר נכבה, ברוב המקרים שניהם עצרו ביחד.
ולהרגשה שאתה קם אליה בבוקר יש כתובת קבועה. אני קורא לה הבית הרגשי, הרגש שאתה תמיד חוזר אליו בלי לבחור. מכיר את זה שהרגליים מביאות אותך הביתה גם כשהראש שלך נמצא במקום אחר לגמרי? הבית הרגשי עובד באותה צורה. יש גברים שהבית שלהם הוא דאגה, יש כאלה שאצלם זה תסכול, ואצל גבר כבוי הבית הוא הרדום הזה עצמו. ואתה לא נולדת לתוכו. שנים שבהן חזרת לאותה הרגשה, יום אחרי יום, הן שסללו אליו שביל, עד שהיום הרגליים כבר מכירות את הדרך לבד. יש מאמר על מוטיבציה פנימית שנכנס למנגנון הזה, למה רגש מתנהג ככה ואיך בונים בית חדש. ופה נמצאת הבשורה הטובה, כי בית זה משהו שבונים, ומה שנבנה פעם אפשר לבנות מחדש, והפעם בכוונה. וזה בדיוק מקום הייצור הפנימי שדיברנו עליו.
עכשיו תסתכל ביושר על התקופה האחרונה שלך. מתי בפעם האחרונה ייצרת משהו שהוא שלך? אני מדבר על משהו שאתה ייצרת, משימות שביצעת בשביל אחרים זה לא אותו דבר. אם התשובה רחוקה, אז אין פה שום תעלומה, הריקנות שלך היא מנוע כבוי. וכמו מנוע, היא לא מרגישה כלום, לא כועסת או בוכה, פשוט לא מייצרת שום תנועה.
איך מזהים מנוע כבוי (ולא סתם עייפות)
חשוב להבדיל בין השניים, כי מטפלים בהם בצורה שונה לגמרי. עייפות עוברת אחרי שינה טובה או שבוע רגוע, וריקנות לא עוברת ככה. הנה הסימנים שלה.
הדברים שפעם הדליקו אותך משאירים אותך אדיש. החברים מתלהבים מהמשחק, מהטיול, מהעסקה החדשה, ואתה מחייך מבחוץ ומרגיש כלום. הסופ”ש לא ממלא אותך, נחת ובילית, ובראשון בבוקר אתה בדיוק באותו מקום. בעבודה אתה מתפקד מצוין, לפעמים אפילו יותר מדי, כי שם לפחות יש תנועה. ומדי פעם עולה בך קנאה שקטה באחרים, שלא קשורה לכסף או לרכב שלהם אלא לחיות שלהם, לזה שמשהו בכלל מזיז אותם.
זיהית את עצמך? אם כן, המנוע שלך כבוי. וכיבוי, בשונה מקלקול, זה מצב הפיך לגמרי. תכף נגיע לאיך.
למה מנוחה ובילויים רק מחמירים
ההיגיון הטבעי אומר שאם אני מרגיש ריק, אז כנראה חסר לי משהו, ואני צריך למלא את עצמי. אז עוד סדרה, עוד יציאה, חופשה, עוד קצת גלילה.
אבל ריקנות שבאה מחוסר ייצור לא מתמלאת בצריכה. תחשוב על זה דרך המשל של המנוע. כשהרכב לא מניע, אף אחד לא מנסה לפתור את זה עם ריפודים חדשים או מערכת שמע יותר טובה, נכון? ברור לכולם שהבעיה במנוע. ובכל זאת, כשהמנוע הפנימי שלנו כבוי, זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות, עוד נוחות ועוד בידור. והחלק הגרוע באמת הוא שכל ערב שבו אתה ממלא את עצמך מבחוץ הוא עוד ערב שהמנוע לא עבד, ומחר הריקנות קצת יותר עמוקה. ככה נכנסים ללופ הריקנות. אתה לא מייצר, אז אתה מרגיש ריק, ובגלל שאתה ריק אתה בורח למילויים, וכשאתה בורח יש לך עוד פחות כוח לייצר. וזה ממשיך ככה סיבוב אחרי סיבוב, לפעמים שנים. למעגל הזה יש מאמר נפרד, לופ הריקנות, כי זה המושג שכל השיטה שלי בנויה סביבו.
והחור הזה לא נסגר גם כשהדלי גדל. אפשר להיות מוקף בהכול, עסק שעובד, בית מלא, אנשים שאוהבים אותך, ועדיין להרגיש ריק, כי העבודה שלא נעשתה נמצאת בפנים, ואותה אף הישג לא יעשה בשבילך. כל עוד אתה רודף אחרי עוד דבר שימלא אותך, אתה בעצם שם פלסטר על משהו שנסגר רק מבפנים.
וזו גם הסיבה שהריקנות תוקפת ברגעים השקטים. כשיש עומס אתה לפחות מבצע, יש איזו תנועה מדומה. וכשמגיע רגע בלי לחץ, פתאום מתגלה שמתחת אין תנועה אמיתית.
למה זה מכה דווקא בגברים, ודווקא בגיל הזה
זה לא במקרה שהתחושה הזאת תופסת כל כך הרבה גברים באזור השלושים והארבעים.
תסתכל מה קורה בשנים האלה לפינות הפרטיות שלך. הילדים קטנים, המשכנתא חדשה, הקריירה בשיא הדרישות שלה. כל שעה פנויה מגויסת מיד למישהו או למשהו, והדבר הראשון שנזרק מהסירה הוא תמיד אותו דבר, הייצור שלך. הפרויקט הקטן, האימון, המיומנות שהתחלת פעם ללמוד. ואתה לא הפסקת לרצות את כל אלה, פשוט אין מתי.
ובגלל שגבר בנוי למדוד את עצמו בתפוקה, מה שהוא מרגיש מול החוסר הזה זה ריקנות של ממש, ויומן עמוס לבד לא מסביר אותה. אצל גבר, תחושת המשמעות לא מגיעה מלדבר על רגשות אלא משני מקומות, מלראות משהו שקיים בעולם בזכותך, ומהיכולת לייצר לעצמך את ההרגשה שממנה אתה יוצא לעשות אותו. ובדיוק בשנים האלה, לשניהם אין מקום ביומן.
רגע של יושר: מתי זה יותר מריקנות
לפני שנגיע לפתרון, הבחנה אחת, כדי שנדבר על אותו דבר. כל מה שכתוב פה מדבר על מנוע כבוי, על גבר שתקוע, וזה הרוב המוחלט של הגברים שאני פוגש. ייאוש עמוק שנמשך שבועות, כזה ששום פעולה לא מזיזה, ובטח מחשבות על לוותר על הכול, זה כבר סיפור אחר, סיפור רפואי, ושם פונים לעזרה מקצועית. המאמר הזה, וגם העבודה שאני עושה, בנויים בשביל המנוע הכבוי.
ואם אתה כמו רוב הגברים שקוראים את זה, כבוי אבל עדיין מתפקד, ההמשך כתוב בדיוק בשבילך.
איך מתניעים מנוע כבוי
אחת, פעולת ייצור אחת קטנה, היום. פעולה אחת, בלי להפוך אותה לפרויקט. לתקן משהו בבית שאתה דוחה כבר חודשים, לכתוב עמוד אחד, לצאת לאימון אחד. גם הליכה של עשרים דקות בלי טלפון נחשבת, אם בסוף שלה החלטת החלטה אחת. הכלל הוא שהפעולה חייבת להשאיר אחריה משהו מוחשי, קטן ככל שיהיה, כי זה בעצם ההבדל בין ייצור לצריכה.
שתיים, תייצר את ההרגשה לפני, ותרשום את מה שיצא אחרי. לפני שאתה ניגש לפעולה, קח שלוש דקות ותייצר לעצמך את ההרגשה שממנה אתה רוצה לעבוד, במקום לחכות שהיא תגיע לבד או להילחם בה בכוח. ולייצר הרגשה זה משהו אחר לגמרי מלשבת ולהירגע. זו עבודה, בדיוק כמו הפעולה שבאה אחריה, רק שאותה עושים בתוך הגוף. ואת המבנה המלא שלה מקבלים באותו מאמר על מוטיבציה פנימית. ואחרי הפעולה, כשעולה התחושה השקטה של מלאות, זאת שאתה מכיר מפעם, תשים לב אליה במכוון ותרשום שורה אחת, מה ייצרתי היום. ככה אתה מלמד מחדש את המערכת שלך שהדלק נמצא בשליטה שלך, משני הכיוונים.
שלוש, בנה רצף. אחרי ההתנעה הראשונה מגיע הפיתוי לתכנן מהפכה, נכון? אל תעשה את זה. כוח הרצון שלך הוא משאב מוגבל, והוא נשרף בכל פעם שאתה מתגבר על משהו (אני קורא לו ארנק הרצון, ויש עליו פרק שלם במאמר על משמעת עצמית). מהפכות מרוקנות אותו תוך שבוע, ואז הן קורסות. ואצל גבר שיוצא מריקנות הקריסה הזאת מסוכנת במיוחד, כי היא כאילו “מוכיחה” לו שאין טעם. אז פעולה אחת קטנה ביום, קבועה, על השיטה שבניתי להרגלים. מה שמטעין אותך זה הרצף, הגודל פה הוא לא העניין.
ארבע, תחזיר לעצמך בעלות על משהו. חלק גדול מהריקנות של גברים מגיע מחיים שכל כולם ביצוע בשביל אחרים, בשביל הבוס, המשפחה והמשימות. תמצא דבר אחד, אפילו קטן, שהוא רק שלך, פרויקט או מיומנות או פינה ביום. גבר צריך טריטוריה אחת שבה הוא הבעלים ולא הקבלן.
הערב הראשון: ככה זה נראה בפועל
בוא נוריד את כל זה לקרקע, ממש להערב הזה.
במקום להתיישב עם הטלפון, אתה מתיישב שתי דקות בלעדיו. גב זקוף, שתי נשימות עמוקות, ותמונה אחת בראש של הדבר שאתה בונה, עד שמשהו בגוף באמת זז. אתה לא מחכה להרגשה וגם לא נלחם בה, אתה מייצר אותה. ואז אתה קם וניגש לדבר אחד שדחית: המדף העקום, המייל לרואה החשבון, או עשרים דקות של סדר בפינה שמעצבנת אותך כבר חודשים. משהו של חצי שעה, לא יותר. תוך כדי יופיע קול שיגיד לך “מה זה משנה, זה קטן מדי בשביל הבעיה שלך”. תתעלם ממנו ותמשיך הלאה. למה? כי הקול הזה הוא בעצמו חלק מהלופ.
ובסוף תעצור לשנייה ותסתכל על מה שעשית. התחושה הקטנה והשקטה שתעלה, זאת שקצת שכחת שהיא קיימת, היא אותו דלק שהתחלת איתו ולא איזה פרס על מה שעשית, רק שעכשיו הוא חוזר אליך גדול יותר. ככה בדיוק עובד המנוע. אתה מייצר בפנים, מייצר בחוץ, וכל צד מזין את השני. תרשום שורה אחת, בטלפון או על דף, מה ייצרתי היום, ומחר עוד שורה. זה כל הסוד, והוא קטן בכוונה.
מה מחכה בצד השני
ההתנעה הראשונה לא תשנה לך את החיים, אבל היא עושה משהו חשוב יותר. היא מזכירה לך שהמנוע עובד, ושהריקנות היא לא מי שאתה אלא מצב שאפשר לצאת ממנו באותה דלת שנכנסת בה, דרך הייצור.
ומשם הדרך כבר ידועה, והיא נוסעת לשני הכיוונים. אתה מייצר את ההרגשה וניגש מתוכה לפעולה, הפעולה משאירה אחריה הוכחה, וההוכחה מחזירה לך עוד ביטחון לגשת מחר. הלופ שעבד נגדך מתחיל לעבוד בשבילך. ואחרי כמה שבועות של רצף תגלה עוד משהו, שהבריחות מתייבשות לבד. פתאום אין לך כל כך צורך בגלילה של שעתיים, ובלי שנלחמת בה בכלל, פשוט כי הריקנות שהיא באה להרדים כבר לא שם. זה הסימן הכי אמין שהמנוע חזר לעבוד. ואם אתה מהגברים שדווקא הצליחו בגדול ועדיין מרגישים כלום, יש לזה מאמר משלו, יש לי הכול ואני מרגיש כלום. והכול ביחד, בתמונה אחת, זה המדריך התפתחות אישית לגברים.
המנוע שלך לא מת, גם אם הוא שקט כבר שנים, כי מנועים לא מתים מחוסר שימוש, הם עומדים ומחכים. אז הערב אתה מייצר לעצמך את ההרגשה, עושה מתוכה פעולה אחת קטנה, ורושם אחריה שורה אחת על דף. וברגע שעשית את זה, ההתנעה כבר קרתה.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין תחושת ריקנות לדיכאון?
ריקנות של מנוע כבוי זזה כשמזיזים אותה. אתה מייצר לעצמך את ההרגשה, ניגש מתוכה לפעולה אחת קטנה, ומשהו נדלק. דיכאון זה כבר מצב רפואי, סיפור אחר לגמרי, עם ייאוש עמוק שנמשך שבועות ולפעמים גם מחשבות קשות. בזה אני לא עובד, ושם פונים לעזרה מקצועית. הליווי שלי בנוי לגבר שתקוע עם מנוע כבוי, וזה המצב הנפוץ בהרבה.
למה אני מרגיש ריקנות דווקא כשהכול בסדר?
כי 'בסדר' זה בדיוק המצב שבו אין שום מלחמה שמעירה אותך. כשהכול דחוף אתה מתפקד, וכשנהיה שקט הריקנות עולה, כי היא קשורה לייצור שלך. גבר יכול להיות בסדר גמור מבחוץ וכבוי לגמרי מבפנים. ורוב הגברים גם לא יודעים שאת ההרגשה הזאת אפשר לייצר בעצמם, בלי לחכות שהנסיבות יעשו את זה בשבילם.
כמה זמן לוקח לצאת מתחושת הריקנות?
את ההתנעה הראשונה אפשר להרגיש כבר היום, כשאתה מייצר את ההרגשה בפנים וניגש מתוכה לפעולה אחת קטנה. את היציאה האמיתית מהלופ בונים לאורך שבועות של פעולות קטנות ועקביות. ודבר אחד בטוח, עוד שבוע של מנוחה ומסכים לא יעשה את זה.