יש לי הכול ואני מרגיש כלום: הריקנות של המצליחים
כל מי שמסתכל על החיים שלך מבחוץ היה אומר שאין לך על מה להתלונן. יש עבודה מסודרת, אולי עסק, אולי משפחה, תמונות טובות בטלפון. אנשים היו מתחלפים איתך בשמחה, ולפעמים הם גם אומרים לך את זה. ואז בלילה אתה שוכב עם תחושה שאסור לך אפילו להגיד בקול, שבפנים יש כלום. לא משהו רע, פשוט כלום.
והמשפט שמסתובב לך בראש הוא בדיוק המשפט שאני שומע שוב ושוב מגברים מצליחים. “עובד ועובד, אבל שום דבר לא באמת מתקדם. את העבודה אני עושה פיקס. אבל עם עצמי? לא עושה כלום”.
וזו הריקנות של המצליחים. יש לה שם מכובד, חוסר משמעות בחיים, אבל אצלך זה פשוט “כלום”. והיא אכזרית במיוחד, כי אין לה שום “סיבה מוצדקת”. ובמאמר הזה אני הולך לפרק אותה.
התסריט שחוזר כמעט מילה במילה
את הגרסה הזאת אני מכיר מקרוב. עשית הכול לפי הספר, צבא, מקצוע או תואר, עבודה יציבה, אולי משפחה. סימנת את כל המשבצות שאמרו לך לסמן. ואז באיזשהו שלב, לרוב אחרי גיל שלושים, מגיעה הבנה שקטה כזאת, שסימנת הכול ואף אחד לא בא לתת לך פרס. כי אין פרס, יש בסך הכול עוד יום ראשון.
ומפה נפתח פער מוזר. מבחוץ אין לך שום זכות להתלונן, ומבפנים משהו מרגיש מזויף. אתה ממשיך לתפקד, כי ככה גבר עושה, אבל התפקוד הזה הופך להופעה. והחלק הכי מתיש הוא שאין לך עם מי לדבר על זה. תנסה להגיד לחבר’ה “יש לי הכול ואני מרגיש כלום”, ובמקרה הטוב תקבל בדיחה, ובמקרה הרע הרצאה על פרופורציות.
פה, לפחות, מדברים על זה ברצינות מלאה.
הנוסחה שרימתה אותך: עשה, השג, ואז תרגיש
כולנו גדלנו על אותה נוסחה. תעשה מספיק, תשיג מספיק, ואז תרגיש טוב. אחרי התואר יגיע השקט, הדירה תביא ביטחון, וסכום מסוים בבנק כבר יביא את הרוגע.
אז עשית והשגת, וההרגשה לא הגיעה, נכון? אולי לרגע, ביום שסגרת את העסקה או קנית את הרכב, אבל אז היא התאדתה והמרוץ המשיך לתחנה הבאה.
ואת המנגנון הזה אתה מכיר מקרוב. הרכב החדש ריגש אותך שבועיים, ואז הוא הפך סתם לרכב. הקידום ריגש חודש, ואחר כך הפך לעבודה עם יותר לחץ, ועם הבית החדש זה אותו סיפור. המערכת הפנימית מתרגלת לכל שדרוג במהירות מדהימה, וזה לא פגם אצלך, ככה כולנו בנויים. ולכן לרדוף אחרי ההרגשה דרך הישגים זה בדיוק כמו למלא דלי עם חור. העבודה שאתה משקיע אמיתית לגמרי, אבל המילוי נשאר רק לרגע, והדלי תמיד חוזר ריק.
ומתחת לדלי הזה יש עוד שכבה, והיא הופכת את כל התמונה. אנחנו בעצם יצורים הווייתיים. כל מה שרצית להשיג, הכסף, הזוגיות, ההצלחה בעסק, כל אלה הם כלי קיבול לרגש. אף פעם לא רצית את הכסף עצמו, רצית את הביטחון ואת החופש שהאמנת שהוא יביא לך. וגם זוגיות לא רצית רק כדי שתהיה מישהי לידך, רצית להרגיש אהוב ומוערך. הדברים שאנחנו רוצים להשיג הם בסך הכול תירוץ, תירוץ להרגיש את מה שאנחנו מאמינים שהם ייתנו לנו להרגיש.
ועכשיו תעשה את החשבון עד הסוף. מאיפה ההרגשה הזאת תצא, מהמכונית, מהבית, מההישגים? היא תצא מבפנים. גם בשבועיים שבהם הרכב החדש כן ריגש אותך, שים לב מאיפה זה הגיע. זה הגיע ממך, והפח והברזל של הרכב רק נתנו להרגשה הזאת רשות לצאת לרגע. וזה החלק שהוא גם מקומם וגם משחרר, כי ההרגשה שאתה מחפש בחוץ כבר נמצאת אצלך היום. כל השנים האלה רדפת אחרי כלי הקיבול, במקום ללמוד איך ממלאים אותם.
ובגלל זה הנוסחה לא עובדת, כי היא בנויה הפוך. ההרגשה היא הדבר הראשון שאתה מייצר, ומתוכה אתה ניגש ליום. היא לא פרס שמחכה לך בסוף ההישגים או שארית שנשארת בסוף יום טוב. ומה שקורה במהלך היום, מה שייצרת, מה שהשקעת בעצמך, המילה שעמדת בה, כל זה חוזר ומזין אותה בחזרה, כתוספת ולא תחליף לייצור שלה בבוקר. שני הכיוונים עובדים, ורוב הגברים מכירים רק אחד מהם. גבר יכול להשיג הכול בנוסחה הישנה ועדיין להישאר ריק, כי בכל השנים האלה הוא עבד בשביל התוצאות, ואף יום אחד לא עבד בשביל עצמו, לא בחוץ, לא בפנים.
תחשוב על שני אנשים ריקים שנפגשים לדייט, וכל אחד מהם מחכה שהשני ימלא אותו. ברור ששניהם יוצאים משם מאוכזבים. ככה בדיוק זה אצלך מול ההישגים שלך, שני צדדים שכל אחד מהם מחכה שהצד השני יביא את המשמעות.
למה דווקא אתה: המלכודת של הטובים בביצוע
ויש סיבה שזה קורה לגברים החרוצים והאחראים. אתה טוב בביצוע, או שאני טועה? אולי מהטובים שיש. ולכן כל העולם סביבך, הבוס, המשפחה, החברים, למד להישען עליך, ואתה למדת למדוד את עצמך לפי כמה טוב אתה מספק.
אבל ביצוע בשביל אחרים, מבריק ככל שיהיה, הוא עדיין לא ייצור שלך. בסוף יום מושלם של כיבוי שריפות לא נשאר לך ביד שום דבר ששלך. והשנים עוברות, האחריות גדלה, והפינה שלך מצטמקת עד שהיא נעלמת. מבחוץ רואים גבר מצליח, ומבפנים אתה כאילו קבלן של החיים של כולם, בלי אף פרויקט של עצמך.
ואז מגיעה גם ההצלפה, “אין לי זכות להרגיש ככה, יש אנשים עם בעיות אמיתיות”. על הטענה הזאת אני רוצה לענות פעם אחת ולגמור איתה. לריקנות לא אכפת מה יש לך בחשבון הבנק, מה שהיא בודקת זה ייצור, השקעה בעצמך, ומה אתה מתאמן להרגיש כל בוקר מחדש. ובמדדים האלה, יכול להיות שאתה עני מרוד כבר שנים.
המילה שהכול תלוי בה: ייצור
לפני שנגיע לפתרון, בוא נגדיר פעם אחת ברור את המילה שחוזרת פה כל הזמן. ייצור זה כל פעולה שבסוף שלה יש בעולם משהו שלא היה שם קודם, ושיש עליו את טביעת האצבע שלך. עמוד שכתבת, הצעה שבנית מאפס, קיר שצבעת, שריר שגדל, מיומנות שהתקדמה, שיעור שלימדת את הילד שלך, כל אלה ייצור. ביצוע, לעומת זה, זה לסגור משימות שמישהו אחר הגדיר, כמו לענות למיילים, לכבות שריפות ולתחזק את מה שכבר קיים.
מבחוץ שניהם נראים כמו עבודה, אבל רק אחד מהם ממלא אותך. גבר יכול לבצע עשר שעות ביום ולהישאר ריק, כי כל מה שביצוע משאיר אחריו זה רשימה מחוקה. תחושת המשמעות של גבר נשענת על ייצור. ומהרגע שהבנת את זה, אתה מבין גם למה “עוד חופשה” אף פעם לא פתרה לך כלום. מנוחה ממלאת לך את הכוח, אבל את המשמעות היא לא ממלאת.
הדבר הבא הוא בדיוק מה שרוב הגברים מפספסים, והוא בעצם קובע מאיזה מקום אתה ניגש לכל השאר. גם את ההרגשה עצמה אתה מייצר, ואתה לא רק מקבל אותה בסוף כשכר על יום טוב. במקום לשבת ולחכות שיבוא לך, ובמקום לדחוף אותה הצידה ולעבוד בכוח נגד מה שיושב עליך, אתה מייצר אותה בכוונה בבוקר, ואז יוצא מתוכה לעבודה של היום. זאת יכולת שלומדים כמו כל יכולת אחרת, וגבר שמתאמן עליה ניגש לייצור שלו בלי הקרב שהיה קודם לו. ושיטת האימון הזאת מופיעה במאמר על מוטיבציה פנימית.
מה עושים: להפוך את הנוסחה
אחת: תתחיל לעבוד בשביל עצמך, רבע שעה ביום. ולא לעבוד על עצמך “כשיהיה זמן”, אלא רבע שעה קבועה שהיא שלך, על מיומנות שרצית, על הגוף, על כתיבה או על פרויקט צד. יש רק כלל אחד, שהתוצר שייך לך עצמך. ועוד דבר לפני שאתה מתיישב. קח כמה דקות שבהן אתה מייצר בעצמך את ההרגשה שאתה נכנס איתה לעבודה הזאת, וככה רבע השעה יוצאת ממקום של מלאות, בלי עוד מאבק עם עצמך. מול היום העמוס שלך רבע שעה נשמעת כמו כלום, זה ברור לי. אבל היא הצהרה שאומרת “יש לי חיים משלי בתוך החיים האלה”. ואם אתה אומר לעצמך שאין לך רבע שעה, תבדוק כמה זמן מסך היה לך אתמול. יש לך רבע שעה, היא פשוט מבוזבזת על הרדמה במקום על בנייה.
שתיים: תחליף מדד, מהישגים לימים. במקום לשאול “מה השגתי החודש”, תשאל את עצמך בסוף כל יום אם ייצרת משהו היום, אם השקעת בעצמך, ואם עמדת במילה שלך. אלה שלוש שאלות שעונים עליהן בשלוש שורות, ויום שבו ענית כן על כולן הוא יום מלא, גם אם לא קרה בו שום דבר “גדול”. וההיגיון פשוט, כי הישג הוא רגע אחד בשנה, וימים יש לך שלוש מאות שישים וחמישה. מי שמודד את עצמו ברגעים חי ריק את רוב הזמן, פשוט מעצם ההגדרה. וההרגשה שחיפשת בפסגות גם לא יושבת באף פסגה. בערב, היום שעבר עליך מחזיר לך אותה מחוזקת, אבל רק אם ייצרת אותה בבוקר ויצאת איתה ליום.
שלוש: תבדוק את הטרמוסטט. אצל חלק מהגברים המצליחים יש מתחת לריקנות משהו עמוק יותר, אמונה שקטה כזאת של “לא באמת מגיע לי ליהנות מזה”. לאמונה הזאת אני קורא הטרמוסטט הפנימי. זה המנגנון שקובע כמה טוב מגיע לך לדעתך, ומיישר את החיים שלך בחזרה לרמה הזאת, כמו חדר שחוזר לטמפרטורה של המזגן. ככה יוצא שגברים כאלה משיגים, כי להשיג מגיע להם, אבל לא מרגישים, כי לקבל לא מגיע להם. אם זה מצלצל לך מוכר, המאמר על ערך עצמי ידבר אליך חזק, ומנגנון הטרמוסטט הזה עומד במרכז עמוד השיטה.
ארבע: אל תחליף הכול, תוסיף. הטעות הקלאסית של מצליחים ריקים היא המהפכה, לעזוב הכול ולפתוח בית קפה בגליל. לפעמים זה באמת נכון, אבל לרוב זו עוד גרסה של “ההישג הבא ימלא אותי”. וזה הגיוני שזה מפתה, כי אם לדעתך ההרגשה יושבת בתוך החיים האחרים, ההיגיון אומר להחליף חיים. אבל ההרגשה לא יושבת בשום חיים, גם לא בחיים האחרים. אז לפני שאתה שורף את מה שבנית, תן חודש לנוסחה ההפוכה, כלומר ייצור, השקעה בעצמך ומילה שאתה עומד בה, כל יום. הרבה גברים מגלים בסוף שהחיים שהיו להם היו בסדר גמור, פשוט הם עצמם לא היו שם בפנים.
ומה עם ליהנות מהחיים?
בשלב הזה תמיד עולה השאלה, אז מה, אסור ליהנות? כאילו מעכשיו חייבים רק לייצר ולהשקיע? ממש לא, זה בדיוק ההפך.
ההנאות מצוינות, בתנאי אחד, שהן יהיו הקינוח ולא הארוחה. גבר שמייצר נהנה מהבילוי פי כמה, כי אין מתחתיו טעם לוואי של בריחה. אותו מסך ואותה מסעדה, אותו סופ”ש, וההרגשה אחרת לגמרי. אז הריקנות שלך אף פעם לא הגיעה מזה שנהנית יותר מדי, אלא מזה שייצרת מעט מדי, וההנאות נשארו לבד על המגרש בתפקיד שהן לא בנויות אליו.
ההתחלה של היום
הריקנות של המצליחים עובדת כמו הודעת מערכת, ומי שקורא לה כפיות טובה או משבר גיל מפספס את ההודעה. היא אומרת לך שהצלחת בכל המדדים של אחרים, ושהגיע הזמן לבנות את שלך. וכל זה, גם הריקנות וגם הטרמוסטט, מוסבר במדריך התפתחות אישית לגברים. ואם מה שאתה מרגיש זה יותר “כבוי” מאשר “ריק למרות הכול”, תתחיל דווקא מהמאמר על תחושת ריקנות אצל גברים.
אז רבע שעה בשביל עצמך, והיום, לא מיום ראשון, בשקט, בלי לחכות לתנאים. תעשה אותה, תרשום שורה אחת, ותבדוק בעצמך מה זה עושה לערב שלך. זה כל הניסוי, והוא שווה יותר מעוד עשרה מאמרים.
שאלות נפוצות
למה דווקא אחרי שהשגתי את המטרה הגדולה אני מרגיש ריק?
כי המרדף מילא לך את הימים ונתן לך תחושה שאתה בתנועה, וברגע שהוא נגמר נשארת בלעדיו. הישג נמשך רגע, והוא לא נשאר איתך כמצב. אם לא בנית לעצמך מקורות משמעות ליום יום, כמו ייצור, צמיחה ונתינה מתוך בחירה, ואם אף פעם לא התאמנת לייצר בעצמך את ההרגשה שאתה יוצא איתה ליום, אז כל פסגה תשאיר אותך עם אותה שאלה, 'זהו?'.
אולי הבעיה שלי היא שאין לי מטרה גדולה מספיק?
מטרה גדולה עוזרת, אבל היא לא תפתור לך את הריקנות. אפשר להיות ריק גם בדרך למטרה ענקית, אם הדרך עצמה היא כולה ביצוע, שאין בה ייצור אמיתי או השקעה בעצמך, ואם אתה גם לא מייצר את ההרגשה שאתה ניגש איתה לעבודה. אז קודם מסדרים את היום, את המנוע היומי, גם בחוץ וגם בפנים, ורק אז יש למטרה הגדולה בסיס לעמוד עליו.
זה נורמלי להרגיש ככה כשלכולם מסביב נראה שאני מסודר?
זה נפוץ הרבה יותר ממה שנדמה לך. הגברים שנראים הכי מסודרים הם בדרך כלל אלה שהכי טובים בביצוע, וביצוע מושלם בשביל אחרים הוא בדיוק הדרך להזניח את עצמך בשקט. והפער הזה בין החוץ המרשים לפנים הריק הוא בעצם סימן שהגיע הזמן להתחיל לעבוד גם בפנים, בדיוק כמו שאתה עובד בחוץ. אין בזה שום צביעות. והעבודה הזאת בפנים היא אימון, לא טיפול.